וֵנוּס

אבל, הפרח, לא התקפל את עצמו, לא קמל, בזמן שהכל היה קר, קוצים קרים ודשא קר, זה היה צל, זה לא היה, ליפול או להפוך לאבק..

היא הלכה בעקבות השמש, עולה אם עלתה ושוקעת אם היא שוקעת, מנחמת את העננים, מסתובבת בין העננים, רוקדת כמו נשמה שברירית, על שביל שביר, זה היה קוצים רכים, זו לא הייתה להבה. של אור, זה לא היה עדין כמו חלון המשקיף על ים שקט..

היא הייתה מרוצה ממוך השמש על הווילונות, מורטת נשמה טרייה ששרדה וכרכה אותה סביבה, קוצים רכים, אף פעם לא כואב.