מאוד רגיש

הוא היה כל כך רגיש שזה היה בין מוות לאימה בו זמנית, צילמנו מסודר לזכרו ושלי, הוא לא סבל את כל השטויות שאמרתי, כל כך אובססיבי לכל דבר עתיק, הכל מעץ, הכל בוער כמו עשן.

נתתי לו ציפור לבנה, לא יונה, אלא ציפור לבנה, כאילו היא נראתה בצורת מלאכים בצורת ציפור.
הוא לא אהב להישאר בבית הרבה זמן והוא אהב את השמיים, הוא אהב את השמים כאילו היו מולדת בודדה, מולדת בודדה שלא אוהבת גופים ולא התפתתה למין.
הוא גמגם הרבה ככל שדיבר על אהבה, על חללי האהבה, כאילו מדובר בסוגיה לא פתורה.

אני פגוע מחוסר הדיבור שלו, או מראייתו הקצרה שמונעת ממנו לראות אותי בזמן שאני הולך לקראתו, האכזריות שלו הייתה אדישה למה שקרה לי ולציפור המסכנה שלו שמתה מצמא לאהבת בתוליי.
הוא לא התפלל עבורנו, אבל הוא הפסיק להתפלל עבורנו.