מתחת להריסות נשם איברהים זכריה תקווה

כשחלפו שבעה חודשים מאז אותם רגעים נוראים שחוו איברהים זכריה הצעיר ואמו, דוהא נוראללה, מתחדשים הזיכרונות מאותם רגעים קשים כאילו הם מתרחשים היום. רעידת האדמה שפקדה את העיר ג'בל לא הייתה רק אסון טבע, אלא מבחן קשה ליכולתו של האדם להתמודד עם קשיים ולהימנע מייאוש.

חמשת הימים האלה מתחת להריסות היו חוויה שאיברהים לא יכול לשכוח לעולם.

הימים ההם חלפו לאט ומייגע, ורגעים התערבבו עם שעות בקרב מפרך עם הזמן והנסיבות.

לכוד מתחת להריסות ביתו, כל רגע היה מאבק כבד לשרוד.

 הוא נתפס בכאב פיזי ורגשי, והתמונות העצובות של אחותו, ראוויה, רדפו אותו ללא הפוגה.

ראוויה, שלא שרדה את אימת האסון, וזכרה המשיך לחיות בליבו של איברהים בכל רגע

הגשם הוא אמן התקווה..

באשר לגשם, זה היה אותו זיק קטן שחלחל דרך האדמה הרטובה וגרם לתקווה לפרוח.

הייתה לו גם נוכחות משלו בסיפור הכואב הזה. עם כל טיפת מים שנפלה מהשמים, איברהים הרגיש שמדובר בנקודות של תקווה שמתגנבות מהשמיים כדי להרוות את ליבו ולהילחם בייאוש שהוא ניסה לשלוט בו.

לגשם הייתה משמעות הרבה יותר עמוקה מאשר להיות רטוב.הוא היה סמל לחוסן ולהתחדשות.

והיה עוד משהו שנתן לו את הכוח והרצון להתמודד עם הסיכויים, וזו הייתה אמונה.

כמו מי הגשם שעברו בין סדקים לאדמה, האמונה חלחלה אל לבו של איברהים ומילאה אותו באומץ.

הוא לא אפשר לייאוש לנצח, אלא השתמש באמונתו ככלי להילחם בתנאים קשים.

ברגע שצוותי החילוץ הגיעו למקום, הייתה קרן שאין להתגבר עליה. כמו הגשם שהתפשט על ההריסות, זה היה כמו התקווה שניצתה בלבו של איברהים והקריבה.

הייתה נקודה משותפת בין הטבע לאדם, שבה הכוח טמון בהתנגדות ובהתחדשות.

שבעה חודשים אחרי אותו אירוע נורא, איברהים זכריה ממשיך לבנות את חייו מחדש.

איברהים זכריה, התמדה וחלום על מחר טוב יותר

הוא נושא בלבו לא רק את ההשפעה של אותה חוויה קשה, אלא גם את הנחישות והרצון להתגבר על כל הקשיים. היא הייתה מתחת להריסות שהוטחו במי גשמים, הלכה והתחזקה על מנת לבנות חיים חדשים, הרחק מזיכרון האסון והשעמום שבו.

"סמוך לסוף המסע המרגש הזה, השאיפות של איברהים זכריה הצעיר מגולמות ברורות כמו אלפבית שנכתב על ידי הזמן במספר צבעים. בעיניו ניתן לראות ניצוץ של תקווה ונחישות, הוא ממשיך לצבוע את עתידו בצבעי החלום והאתגר.

שאיפותיו משתקפות בחזונו לחיים חדשים הרחק מצללי ההרס, כשהוא מבקש לבנות דרך חדשה מלאה בהישגים והזדמנויות.

הוא שואף להשיג את מטרותיו האישיות והמקצועיות, ועובד קשה כדי להפוך את חלומו למציאות שחיה ביומנו.

עבור איברהים, תקווה היא לא רק מילה חולפת, היא דרך חיים. הוא מאמין בכוח רצון וביכולת אנושית להתגבר על קשיים, ולכן הוא בונה את עתידו לפי פילוסופיה זו. הביטחון הזה מתגלם בעיניו,

נראה שהוא לא מרגיש את המכשולים, אלא רק רואה את ההזדמנויות הצפויות לו.

לסיכום, סיפורם של איברהים זכריה ואמו, דוהא נוראללה, נותר שיעור מעורר השראה בהתרסה, איתנות ותקווה.

דבקותם בתקווה ובנחישות מול קשיים מזכירה לנו את חשיבות האמונה שהמחר בא בכל טוב.

ושכל אתגר יכול להפוך להזדמנות. ואחרי חלוף החודשים הללו, איברהים נשאר נר שמאיר לכולם את הדרך חֲקִירָה חלומות, והשגתם הודות לרצון חזק ותקווה בלתי ניתנת לכיבוי

אנריקה איגלסיאס קורא להציל את ילדי סוריה