חוץ מהאהבה שלי אליו

הוא תופס את האצבע הקטנה שלי מכל מה שאני לא יכול לברוח ממנו כשאני מתבייש הוא רוצה משהו כדי שנוכל לברוח מהייסורים היחידים שאנחנו הורגים מאהבה הוא עדיין לא אוהב שום דבר שאני מחזיק ביד והוא עדיין אוהב לשים כף סוכר לתה.

הוא לא אוהב שאני שותקת הרבה זמן, אבל זו הייתה מחלה ארוכת טווח, ולאדם חייב להשתעמם אחרי מיליון ניסיונות וקצת תסכול, זו לא אשמת האהבה שהיא נוצרה עבורנו רק, וזו לא אשמתו שהוא לא מנסה ללכוד תקווה שקיימת בעצם מנשמת הנשמה, וזו לא אשמתי שהלב שלי עלול להישבר אם תעזוב.

זה עדיין תרופת נגד בין צלעות מרוסקות לכינור שהנגינת שלו לא דועכת אף פעם, למרות כל צרידות שזרקתי באוויר וחנקתי את הכל בינינו.
הוא עדיין אוהב לקטוף לי יסמין, ומנגב לי את הפה במפיות כשאוכל, הוא עדיין מחקה את העיניים שלי בורחות ממנו אל האף שלי, הוא אוהב לתת לי אוכל, ולפתוח לי את בקבוק המים, ולגרום לדמעות לרדת. מהעיניים שלי מצחוק.
הוא היה בין אלה שלעגו לכל העולם, חוץ מאהבתי אליו.