וממני אתה

חשבתי שלחבק אותך בחורף של נשמתך הקרה זה משהו חשוד, ידי לא נשאה את העול לשים אותה על המרפקים ולגרור אותך למלאכים שבהם אין מלחמות ואין דם. אני לא חזק מספיק כדי לשאת את הזמן שעבר כדי לשמח אותך.

אהבתי את הקיום הזה, בן לוויה המעושן שלי, את הקיום שאין לו היעדרות באחדות של שנינו, לא הייתי מאמין לקיומם של חברי נשמה או ידידי חיים, אבל לחשוב עליך בלילה ששופך חטא זה כמו אחד שפגמיו נופלים לפרקים של רוך ואטומים נעלמים מהאוויר, עשוי וודאות הוא מה שאני מחפה בלילה בשטח הפתוח.
הייתי כל כך אומלל שהתפללתי עבורך והתפללתי עבור העולם ועבור כדור הארץ שאין לו שום קשר אליו.
אין לו חטא אלא שנבראנו בין משטח אחד למשטח אינסופי אחר, נחנקים כאילו הוא מחבק אותנו בעוז ושוכח שהיכולת שלנו לנשום היא פנטזיה.

אתה דבר שאין להכחישו.
ואתה חיבוק מלאכי אוהב.
אתה יכול לשים את העצב שלך על לבי, לאית', ואת הריאות העייפות שלך על החזה שלי, ואת העיניים העייפות שלך על העיניים שלי שהפכו למעט ערפל, אתה יכול להיות אהבה וכאב בו זמנית, אבל אנחנו נהיה מלאי תקווה , מלא תקווה, עם אהבה וכאב שצורבים אותנו כמו צלקות, אני יכול להיות הבית שלך ואתה יכול להיות הצריף שלי ונוכל ליצור בית של שתי נשמות.
אתה יכול להיות הקול שלי ואני יכול להיות הקול שלך וההד הופך כל כך רחוק שאני מחכה שהוא יקפוץ בחזרה על אוזני, כדי שאוכל להקשיב לך, נשמה שבורה שלא רוצה דבר מלבד אהבה.
ממני אני וממני אתה.